אחוזי החזרה אל בתי הסוהר היא בעיה חברתית כוללת המאיימת על כל אזרח במדינה. כולנו בסופו של דבר נפגעים מהפשעים המבוצעים לרוב על אזרחים תמימים. רוב התקציב המיועד לבתי הסוהר מופנה לצורך החזקת האסירים, אך כמעט ולא מופנים תקציבים ייעודיים לצורך שיקום אסירים בבתי הסוהר. שיקום האסירים בישראל אינו עומד בסטנדרטים של העולם המערבי ובמיוחד ארצות המערב, והראיה הינה אחוזי החזרה לפשיעה הגבוהים של אסירים משוחררים אשר חזרו על העבירות לאחר שחרורם לעומת אסירים דומים בעולם המערבי. לפי נתוני שירות בתי הסוהר בישראל, יותר מ-80% מהאסירים בשב"ס מרצים מאסר חוזר, וזאת לעומת ארה"ב וקנדה אשר שם קיימת רק כ-37% של חזרה לפשיעה וריצוי מאסר.
מנתוני השב"ס ניתן לראות כי בחמש השנים האחרונות 66.9% מהאסירים אשר עברו שיקום במהלך תקופת מאסרם לא חזרו לכלא ושוקמו, בעוד שרק 52% מהאסירים שלא עברו שיקום בתקופת מאסרם לא חזרו לכלא בגין עבירות חוזרות. ניתן ללמוד באופן מובהק כי שיקום במהלך תקופת המאסר מסייע לאסירים שלא לחזור על העבירות ולהשתחרר מהמעגל החוזר של מאסר שחרור ומאסר. נראה כי הגורמים לכך שאופציית השיקום במהלך המאסר סגורה מראש בפני 70 אחוזים מהאסירים נובעת מחוסר תקציב נאות להרחבת תוכניות השיקום במהלך המאסר . התקציב לצורך שיקום אסירים במהלך תקופת המאסר לא השתנה במשך 10 השנים האחרונות ונותר כפי שהיה (14 מליון ש"ח) למרות שמספר האסירים משנת 2002 גדל ב 40%. המשמעות הינה ירידה משמעותית בתקציב השיקום.
אסירים אשר מעוניינים בתוכנית שיקום ואינם מתקבלים לתוכנית שיקום של הרשות לשיקום האסיר- רשאים לפנות אל עובד סוציאלי או פסיכולוג באופן פרטי ולשלם להם בעבור בניית תוכנית שיקום בעבורם, כיוון שללא תוכנית שיקום הנבנית ע"י גורם מוסמך אותו אסיר אינו רשאי להגיש בקשה לניכוי שליש מתקופת מאסרו בבית המשפט. המצב הוא אבסורדי- אסירים, אשר לעיתים מגיעים לכלא בעקבות מצבים כלכליים קשים, נאלצים להוציא מכספם לצורך בניית תוכנית שיקום. שירות אשר המדינה אמורה לרצות ולספק עבורם לצורך מניעת רצידיביזם (עבריינות חוזרת) בקרב אסירים משוחררים. בנוסף, מצב זה יוצר מעמדות בתוך בית הכלא אשר הוא גוף טוטאלי (כוללני) שאמור ליצור מצב של סוציאליזציה מחודשת ואיפוס המעמדות בין כתליו. כאשר נוצר מצב בו אסיר אחד מסוגל לממן לעצמו תוכנית שיקום והאסיר השני שפוטנציאל השיקום שלו אולי גבוה יותר אך מעמדו הכלכלי נמוך יותר אינו מסוגל- נוצר חוסר שוויון אבסורדי, המוביל לתסכול מצד האסירים, וגורם לחוסר מוטיבציה לשיקום, כעס על המדינה ובטווח הרחוק- גם חזרה לפשיעה.
החוק לשיקום האסיר אשר הביא בעקבות חקיקתו להקמת הרשות לשיקום האסיר, מתנה את אפשרותו של אסיר להגשת בקשה לניכוי שליש מעונש המאסר- בלקיחת חלק בתוכנית טיפול בפיקוח הרשות לשיקום האסיר. הרשות הינה גוף הממונה ע"י משרד הרווחה, ולה מספר תפקידים מרכזיים: גיבוש מדיניות שיקום אסירים, הכנת תכניות שיקום לקראת שחרור, יצירת מודעות חברתית בנושא שיקום האסיר, שיקום אסירים בקהילה ובהוסטלים, סיוע למשפחת האסיר בעת המאסר ואחריו, פיתוח פרויקטים למען נשות האסירים וילדיהם, ביצוע תכניות שיקום בפיקוח (לדוג'- ליווי תעסוקתי). שיקום האסירים ע"י הרשות לשיקום האסיר היא בעיה אשר אינה מקבלת מספיק תשומת לב מהגורמים הראויים. אין ספק בכך שתפקיד הרשות ופעוליותיה חשובים ומניבים תוצאות. אך לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתנהלות הראשות קלוקלת, מעצם העובדה שאינה מצליחה להגיע למספר מכובד של אסירים, ולעיתים- במקום להוות חלק מהפתרון, היא מהווה חלק מהבעיה. לא כל כך ברור כיצד מתנהלת רשות זו ומדוע לא מופנים אליה מספיק תקציבים. באופן עקיף- האזרחים הם חלק מנפגעי הכשלים בתפקוד של רשות זו, ועליהם לדרוש על כך את הדין ולהעלות את העניין לדיון הציבורי.
בנוסף לכך, יש לשאול- היכן נמצאים בתי הסוהר? ומה תפקידו של השב"ס בשיקום אסירים? אם נכנס לרגע בין כותלי בתי הסוהר, דבר שרובנו לא ממהרים לעשות, ונבחן את העובדות- בישראל מופעלים ברחבי הארץ 32 בתי סוהר, המחולקים לבתי סוהר "ענישתיים", "שיקומיים", ובטחוניים.
כיום, רק בית סוהר אחד מוגדר כבית סוהר שיקומי- הלא הוא בית סוהר חרמון. ייעודו שיקומי וקיימות בו תוכניות שיקום שונות ומגוונות, קהילות גמילה שונות ועוד.. הבעייתיות היא שחרמון הוא אחד והמקומות בו הם ספורים, ולא כל אסיר נמצא מתאים לכליאה וטיפול בו. מה קורה עם אסירים המעוניינים בשיקום ולא אסורים בבית הסוהר חרמון? אסירים אלו יכולים להגיש בקשה למעבר, ולהמתין ברשימות המתנה ארוכות ומייגעות אשר מצריכות יד על הדופק של האסיר ועורך דינו והגשת עתירות חוזרות ונשנות לבית המשפט בעניין זה. מדוע לא מוקמים עוד בתי סוהר המוגדרים כשיקומיים? מדוע לא משקיעים בטיפול ושיקום גם בבתי הסוהר הענישתיים? ומדוע השב"ס מעוניין בייפוי הנתונים ובהשוואות לא רלוונטיות, במקום לתת דין וחשבון על עליית הרציבידיזם בישראל ועל כשל המדינה והשב"ס בהקצאת תוכניות שיקומיות לאסירים?
אחוזי החזרה אל בתי הסוהר היא בעיה חברתית כוללת המאיימת על כל אזרח במדינה. כולנו מממנים מכספנו החזקת מספר עצום של אסירים- מצעירים דרך בגירים ועד לאסירים חוזרים בבתי הסוהר. לאור הראיה ששיקום מסייע לאסירים משוחררים להימנע מחזרה למאסר חוזר, ומסייע להם להשתחרר ממעגל הכליאה החוזר, יש להפנות משאבים רבים יותר לצורך השיקום , ולהפנות תקציבים נוספים לצורך התמקצעות בתי סוהר נוספים כמתקני כליאה שיקומיים ולא רק ענישתיים. בנוסף, יש להקים קול זעקה ולבדוק מול שר הרווחה: מדוע לא מועברים מספיק תקציבים לרשות לשיקום האסיר , מדוע אינו ממלא את היעדים שלשמם הוקם ומדוע העיסוק בשיקום אסירים טוטא אל מתחת לשטיח, כאשר אין אוכלוסייה חזקה דיה היכולה לעמוד על הצורך והחשיבות הרבה בו. לפי מחקרים ניתן ללמוד כי אסירים אשר היו חלק מתוכניות שיקום בכלא ולאחר שחרורם נטמעו בחברה כאזרחים נורמטיביים -לא חזרו לפשיעה. עלינו לראות בכך חשיבות עליונה לחברה שלנו ולא להתעלם ולעצום עיניים מול המצב.
רק כך נוביל ליצירת חברה ערכית ובטוחה יותר!
שני עובדיה, סטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן
